ניקרא לילד בשמו

[טל.מ]

אני מבין מצוין כשאני רואה אדם נגרר.

[אריאל]

היה לי מ"פ מעצבן, עלוקה, חסר שמחת חיים שידע לעבוד רק עם טירונים ולא עם מילואימניקים.
התקרצץ על כל דבר קטן כאילו אנחנו בטירונות. בקיצור, כל הפלוגה שנאה אותו.

אבל, היתה לו תכונה חיובית אחת, ברגע שהיה "ארוע" הוא הפסיק להתלונן על כל דבר שלא היה בדיוק כמו שהוא רצה, ידע לאלתר ולחפות על תקלות, חוסרים, אי עמידה בציפיות.

הוא אמר, כשעזב, שההתקרצצות שלו היתה כדי שב"ארוע" הכל ידפוק כמו שעון אבל בארוע, כבר אין משמעות לתוכחה ולהאשמות ולטענות, יש משימה וצריך לעמוד בה עם מה שיש.


אז נכון, המ"פים האחרים ידעו לעשות את זה בלי שהחיילים ישנאו אותם והיו לא פחות טובים, אבל את התכונה הזאת לפחות היתה לו.

אז אם אני מבין נכון את הפוסט שפתח אייל, הוא אומר לנו, חברים, הקרב נפתח! בואו נעזוב אם אפשר היה להכין את הפקלים יותר טוב, אם העמדה יכלה להיות יותר מבוטנת או אם האלונקה היתה יכולה להיות קשורה יותר טוב בנגמש.

עכשיו נלחמים וכולם יורים החוצה ולא פנימה