לרגל יום השואה

[יגאל יהב]

לרגל יום השואה, ראיון ב-one עם ג'ורג' בורבה - הקיצוני השמאלי שלנו בעונות 73/74 ו-74/75. שחקן זה הותיר בי זכרונות כבירים משתי עונותיו במשפחתנו, אבל רק עתה אני למד שהוא ניצול שואה.
http://www.one.co.il/Article/14-15/1,0,0...tml?ref=hp

[nitzan]

שחקן שהוסיף המון בעונת 73-74
בסה"כ שני שחקנים נוספו לסגל ששרד בקושי את עונת 73 ( ללא שפיגלר)..
מיקי שיינפלד ובורבה+ השחקנים שעל מן הנוער ( תאומי מכנס, קליינמן, ח.בר) והוותיקים שנשארו -סרוסי, ש.בר ,טופול, עמירה, חג'ג', סולומון ושלומוביץ' הובילו את נתניה לאליפות מפתיעה ( אף אחד לא חלם בתחילת אותה עונה שנרוץ לאליפות)...
למי מהצעירים שאינו זוכר- שחקן יציב רב גוני,( צד שמאל בעיקר, הן כקיצוני והן כקשר תוקף נוסף) בהחלט מאלו שנזכור תמיד לטובה.

[עידן444]

"בשום מקום לא קיבלתי אהבה כמו שקיבלתי בנתניה"

[אריאל]

יום השואה שלי השנה...


בשלושת התמונות המצ"ב:

1 אבא שלי בן פחות משנה עם השוטר הצרפתי ששמר עליו כאילו היה בנו למשך כחצי שנה עד שסבתא שלי מצאה מקום מחבוא הולם. בכך סיכן את עצמו ומשפחתו יום-יום בשליחה למחנות ריכוז והשמדה.
2 אבא שלי נואם בטכס הענקת אות חסיד אומות עולם למשפחת השוטר ושוטר נוסף שהחביא את אחותו במקביל, מאחוריו משמר כבוד צרפתי (הנאום בתחתית הפוסט)
3 לוח הזיכרון ליהודים שהסתתרו בכפר, נתפסו והוצאו להורג, הנמצא בצמוד ללוח הזיכרון לבני הכפר שלחמו ונפלו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השניה. (תרגום חופשי שלי מהכתוב בתחתית הפוסט)


הנאום:

הנאום הזה אמור להביע תודה, תודה שלא ניתן לתאר במילים פשוטות, תודה על מעשים שהם מעל ומעבר לכל דמיון, תודה לא רק על מעשים, אלה על נכונות ועל בהירות מחשבה וטוהר לב בזמן שהעולם שקע בחשיכה ובערפל של קרב, של שרידות ושל פחד. אבל לקראת המעמד המרגש הזה שאלתי את עצמי, למה רק עכשיו?
האם האיחור בתודה הרשמית, ביותר מ-60 שנה זה דבר חיובי או שלילי?

הורי ומציליי היו אנשי דור אחר, דור שבו לא שיתפו את הילדים יותר מידי במידע וברגשות, דור שחינך אותנו לקבל את הדברים כמו שהם מוצגים, מבלי לפקפק ומבלי לחקור. וכך קרה שעד לא מזמן, לא ממש ידעתי את אשר קרה לי כתינוק, את אשר עשו אותם שוטרים למען הורי ולמעני.

והיום? האם ילדנו הם גם כאלה? האם נכדיי היו נותנים למידע מעורפל להישאר כזה מבלי לחקור בו? לא, בהחלט לא! היום הורים משתפים את הילדים, מעודדים אותם לשאול שאלות, התקשורת והמידע פתוחים לכל ו"חשאיות" כבר כמעט ואינה אפשרית.

האם אותם צדיקים, אותם מגדלורים של אנושיות, אומץ וטוב לב שהאירו בחשכה הגדולה ביותר של המין האנושי היו זקוקים, לפני 60 שנה, לתודה הרשמית הזאת לעצמם? אינני חושב כך, הם לא עשו זאת בשביל תואר, מדליה או טקס רשמי, הם עשו זאת כי הם חשבו שצריך לעשות זאת.

דווקא האיחור הזה הוא לטובה!

ישנם היום מכחישי שואה שטוענים כי לא היו דברים מעולם. כי האדם לא ירד לשפל המדרגה בו אנשים נרדפו, הושמו במחנות ריכוז, הורעלו בתאי גזים ונשרפו במשרפות מפני שהיו: יהודים, צוענים, שחורים, צהובים, אדומים קומוניסטים, נכים, שונים...

מכחישי שואה לא מתכחשים רק לרוע המוחלט ולקורבנותיו, הם גם מתכחשים לקיומם של צדיקים שעשו מעשי חסד יוצאי דופן תוך סיכון חיים עצום כפי שעשו מציליי.
בגלל הכחשה זו, בתקופה זו של כפר גלובאלי, של תקשורת ומידע, טוב שאנו יכולים עוד להעניק את המעט הזה – ההכרה הרשמית בקדושים שעזרו לאחר.
תואר זה מוענק, גם בשביל השוטרים, נשותיהם וילדיהם, אבל בעיקר, הוא מוענק בשביל נכדיהם וניניהם, בשביל נכדי השכנים, בשביל בני המכחישים, בשביל אלה שלא שמעו, אלה שלא רוצים לשמוע וגם בשביל ילדיי, נכדיי וכל ילדי היהודים בעולם.

קטונתי מלהביע במילים את היחס הראוי לאותם חסידי אומות עולם. ישנו סופר ישראלי בשם חיים חפר שכבר כתב זאת ואין צורך להוסיף על דבריו.

חסידי אומות העולם / חיים חפר
"אני שומע את הכינוי "חסידי האומות", ואני מנסה לחשוב על האנשים, שנתנו מסתור ומחסה.
אני מנסה לחשוב, ושומע ושואל: לו הייתי במקומם -– מה הייתי עושה?
האם אני, בתוך אוקיינוס של שנאה, מול עולם מתמוטט ובוער, האם אני הייתי נותן מסתור לבן עם אחר?
האם אני הייתי מוכן? האם בני משפחתי היו מוכנים לחיות בפחד מתמיד כזה בתוך הרחוב, בין השכנים? לחלום בלילות את צעדם הכבד והמאיים של התליינים?
מוכן להמשיך ולהלך בין מטחי היריות ולהבי הסכינים בתוך לחשי הרכילות ומלמולי השמועות ותקוות המלשינים -– וכל זאת לא לילה אחד, לא חודש, אלא שנים!
וכל זאת -– בלי לבקש שכר מן הקורבנות, רק את לחיצת-ידם.
וכל זאת –- רק מפני שאדם לאדם חייב להיות אדם.
ואני חוזר ושואל את עצמי, עכשיו ומכאן: האם אני, האם אני הייתי מוכן?
בתוך המלחמה הנוראה -– הם-הם שעמדו יום-יום בקרב, והם הצדיקים שבסדום, שבזכותם העולם לא חרב.
הם, בתולדותיו של עמי הרצוח, החנוק, הירוי והמת, היו עמודי החסד והרחמים, שעליהם העולם עומד.
ובפניהם, בפני גבורתם, שהיא עדיין לנו חידה, אנחנו, היהודים, נרכין את ראשנו – - בתודה".


התרגום:

כאן, כאלף יהודים גברים, נשים, ילדים וזקנים, שנעזרו בארגונים יהודיים ומוגנים ע"י הצבא הכובש האיטלקי ידעו הפוגה עד שב8 לספטמבר 1943 יום בו השתחררה מכבליה השנאה הגזענית של הכובש הגרמני

בחצותם את ההרים כמו ב"יציאה" תנכ"ית, 350 מהם הוחזרו ע"י ה-אס אס והועברו ל"בורגו סן דאלאזו" והועברו ע"י הגסטפו של "ניס סור דראנסי" גורשו למחנות המוות של אושוויץ בירכנאו שם כמעט כולם הושמדו

נזכור את הקורבנות החפים מפשע של האכזריות של תלייניהם אבל גם את אנושיותם של אלה כאן שניסו להצילם.

[זאב רווח]

אבא שלך ז"ל היה גבר אדם טוב נשמה אמיץ , חבל שהתפוח יצא לא רק רחוק מהעץ אלא גם רקוב !!!

[טל.מ]

ולזה אתה קורא סגנונך המיוחד ...

[אייל ס]

(17-Apr-2015 15:01)טל.מ כתב:  ולזה אתה קורא סגנונך המיוחד ...

בדיוק לזה!

[זאב רווח]

מי שמתבטא בצורה של גועל אין ברירה מלהחזיר לו על הגועל באותה מטבע
מה כאב לכם יותר ? שהתפוח רקוב או שהוא נפל הרחק מהעץ ? חבל שלא למד כלום מאבא שלו ז"ל .