שלח תגובה 
 
דירוג האשכול:
  • 0 הצבעות - 0 ממוצע
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
עד המוות בצהוב
20-Dec-2014, 1:52
הודעה: #21
RE: עד המוות בצהוב
איש יקר.
שלא תדעו עוד צער.
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
20-Dec-2014, 13:13
הודעה: #22
RE: עד המוות בצהוב
משתתף בצערך אריאל.
אביך יחסר בנוף היציע שלנו.
שלא תדע עוד צער.
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
20-Dec-2014, 14:01
הודעה: #23
RE: עד המוות בצהוב
אובדן עצום למשפחת מכבי נתניה. היה לי הכבוד לכתוב עליו רשימה ב"פנזין", ואשתדל לאתר אותה ולהעלותה שנית.
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
20-Dec-2014, 14:34
הודעה: #24
RE: עד המוות בצהוב
משתתף בצערכם.
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
20-Dec-2014, 14:43
הודעה: #25
RE: עד המוות בצהוב
משתתף בצערכם.
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
20-Dec-2014, 14:47
הודעה: #26
RE: עד המוות בצהוב
ז'אן קלוד נחת בקופסתנו רק בשנת 1974 אך אהבתו לכדורגל החלה בגיל צעיר ביותר עת שיחק כילד בקבוצת הכדורגל של ליל.

[תמונה: image.jpg]

כשפגש בחו"ל את בחירת ליבו, נתנייתית לשעבר שבית הוריה היה מאלו המשיקים לקופסה, שגג ביתם שימש כאחת מנקודות התצפית לשדה המשחק הגיע התקבל מיד כחתן האידיאלי ע"י חמיו, יוסף בורשטין, המנוח שהיה בעצמו חבר בלב ובנפש במחננו, ומכאן כבר הייתה הדרך לחופה קצרה מאוד. עם עלייתם ארצה נדדה אהדתו להפועל קיבוץ הסוללים ולתקופה נוספת ל"קרוסינג בריסל" (הוא אף זוכר משחק חוץ אליו נסע 300 ק"מ ברכב סימקה 1000 רק כדי להתבשר שהמשחק בוטל עקב השלג הכבד שירד לכל אורך הנסיעה) לפני שנחת בעיר החוף של נתניה, בשנת 1974 כאמור. לז'אן קלוד מבטא צרפתי מובהק, וזה עלול להטעות את בן שיחו. מבטא זה, ראשית, עלול לשוות לו דימוי של דובר עברית רצוצה, בעוד האמת היא שאין לו שום בעיות תקשורת בשפת עבר. הוא מבין הכל: שיחות רחוב, שיחות סלון, חדשות, ספרים, עיתונים ואפילו את המאמרים שלי... זה גם עלול להקנות לו דימוי של אוהד המנותק משהו מזרימת האירועים במשפחת מכבי נתניה, ואין דבר השגוי מכך. בקיאותו בנעשה בק' מגיעה עד לרמת הנעליים הבלויות ביותר, היא איננה נופלת מזו של שום אוהד אחר, ויתר על כן, הוא בקי לעומק גם במתרחש בקבוצות אחרות ובעולם הכדורגל הישראלי והעולמי בכלל. אם באשר לידענות בתחום הראשון אני עוד איכשהו יכול להתמודד איתו, אם בזה אני עוד יכול למלט את עצמי בהפסד בנקודות בלבד, הרי שבשני תבוסתי המוחצת מובטחת. אין לי כל סיכוי לסיים קרב מסוג זה נגדו שלא בנוק אאוט. וז'אן קלוד מוכיח לאורך כל הדרך שהוא אכן אוהד ראוי: עם בוא מועד משחק הוא לובש את חולצת חבר ה"פנזין", כורך סביב צוארו את הצעיף שבצהוב שחור, חובש לראשו כובע עם אותם צבעים ממש ויוצא לדרך. ליגה, גביע המדינה, גביע הטוטו, וזאת מדן ועד אילת. דבר לא יבלום אותו: מטר זלעפות, סופות שלגים, שרב מצמית, מגיפה מידבקת, רעידת אדמה, סופת טייפון, התפרצות וולקנית, גל צונאמי, מדבר קלהארי. על הכל הוא גובר בדרכו לחזות בק'. מקומו ביציע לא נפקד גם כשהיה עליו לצום לקראת בדיקות רפואיות, וכבר אף קרה שלאחר ניתוח הוא הגיע למשחק עם קטטר! תמיד רואים אותו, והוא אינו מחמיץ משחק כמעט לעולם. כמעט לעולם לא ייפקד מקומו ביציע. כשהוא כן נעדר מקופסתנו, זה בדרך כלל נובע מחופשה בחו"ל, שגם אותה הוא מתכנן ע"פ משחקי כדורגל בליגות נכר (זה התחיל בגרירת כלתו לצפות בדרבי איסטנבולי בירח הדבש בשנת 63!!!) זהו עמיתנו, ידידנו, חברנו ואחינו למשפחת מכבי נתניה זאן קלוד דריימן.
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
The following 4 users Like יגאל יהב's post:
amir (2020-1212-2014201420142014), shraga (2323-1212-2014201420142014), אלון (2020-1212-2014201420142014), חזום חזום (2020-1212-2014201420142014)
20-Dec-2014, 16:59
הודעה: #27
RE: עד המוות בצהוב
(20-Dec-2014 14:47)יגאל יהב כתב:  ז'אן קלוד נחת בקופסתנו רק בשנת 1974 אך אהבתו לכדורגל החלה בגיל צעיר ביותר עת שיחק כילד בקבוצת הכדורגל של ליל.

[תמונה: image.jpg]

כשפגש בחו"ל את בחירת ליבו, נתנייתית לשעבר שבית הוריה היה מאלו המשיקים לקופסה, שגג ביתם שימש כאחת מנקודות התצפית לשדה המשחק הגיע התקבל מיד כחתן האידיאלי ע"י חמיו, יוסף בורשטין, המנוח שהיה בעצמו חבר בלב ובנפש במחננו, ומכאן כבר הייתה הדרך לחופה קצרה מאוד. עם עלייתם ארצה נדדה אהדתו להפועל קיבוץ הסוללים ולתקופה נוספת ל"קרוסינג בריסל" (הוא אף זוכר משחק חוץ אליו נסע 300 ק"מ ברכב סימקה 1000 רק כדי להתבשר שהמשחק בוטל עקב השלג הכבד שירד לכל אורך הנסיעה) לפני שנחת בעיר החוף של נתניה, בשנת 1974 כאמור. לז'אן קלוד מבטא צרפתי מובהק, וזה עלול להטעות את בן שיחו. מבטא זה, ראשית, עלול לשוות לו דימוי של דובר עברית רצוצה, בעוד האמת היא שאין לו שום בעיות תקשורת בשפת עבר. הוא מבין הכל: שיחות רחוב, שיחות סלון, חדשות, ספרים, עיתונים ואפילו את המאמרים שלי... זה גם עלול להקנות לו דימוי של אוהד המנותק משהו מזרימת האירועים במשפחת מכבי נתניה, ואין דבר השגוי מכך. בקיאותו בנעשה בק' מגיעה עד לרמת הנעליים הבלויות ביותר, היא איננה נופלת מזו של שום אוהד אחר, ויתר על כן, הוא בקי לעומק גם במתרחש בקבוצות אחרות ובעולם הכדורגל הישראלי והעולמי בכלל. אם באשר לידענות בתחום הראשון אני עוד איכשהו יכול להתמודד איתו, אם בזה אני עוד יכול למלט את עצמי בהפסד בנקודות בלבד, הרי שבשני תבוסתי המוחצת מובטחת. אין לי כל סיכוי לסיים קרב מסוג זה נגדו שלא בנוק אאוט. וז'אן קלוד מוכיח לאורך כל הדרך שהוא אכן אוהד ראוי: עם בוא מועד משחק הוא לובש את חולצת חבר ה"פנזין", כורך סביב צוארו את הצעיף שבצהוב שחור, חובש לראשו כובע עם אותם צבעים ממש ויוצא לדרך. ליגה, גביע המדינה, גביע הטוטו, וזאת מדן ועד אילת. דבר לא יבלום אותו: מטר זלעפות, סופות שלגים, שרב מצמית, מגיפה מידבקת, רעידת אדמה, סופת טייפון, התפרצות וולקנית, גל צונאמי, מדבר קלהארי. על הכל הוא גובר בדרכו לחזות בק'. מקומו ביציע לא נפקד גם כשהיה עליו לצום לקראת בדיקות רפואיות, וכבר אף קרה שלאחר ניתוח הוא הגיע למשחק עם קטטר! תמיד רואים אותו, והוא אינו מחמיץ משחק כמעט לעולם. כמעט לעולם לא ייפקד מקומו ביציע. כשהוא כן נעדר מקופסתנו, זה בדרך כלל נובע מחופשה בחו"ל, שגם אותה הוא מתכנן ע"פ משחקי כדורגל בליגות נכר (זה התחיל בגרירת כלתו לצפות בדרבי איסטנבולי בירח הדבש בשנת 63!!!) זהו עמיתנו, ידידנו, חברנו ואחינו למשפחת מכבי נתניה זאן קלוד דריימן.

מרגש לקרוא.
לא מכיר אישית, אך מדובר באדם שהוא חלק ממשפחת מכבי נתניה.מאחל למשפחתו רק טוב ושלא תדע צער.
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
20-Dec-2014, 20:51
הודעה: #28
RE: עד המוות בצהוב
שלא תדעו עוד צער אריאל.
מן השמיים תנוחמו.
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
20-Dec-2014, 23:24
הודעה: #29
RE: עד המוות בצהוב
מצטרף לניחומים למשפחת דריימן ולמשפחת אוהדי מכבי נתניה

Sent from my GT-I8190T using Tapatalk
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
22-Dec-2014, 21:55 (הודעה זו נערכה לאחרונה: 22-Dec-2014 על ידי 21:55 אריאל.)
הודעה: #30
RE: עד המוות בצהוב
ההספד שהקראתי היום בלוויה:

בשנים האחרונות ליוויתי את אבא שלי בכל הטיפולים הרפואיים שעבר.
באין ספור הנסיעות ממודיעין לנתניה או בחזרה היו לי שעות רבות לחשוב על המשמעות של החיים בכלל ועל המשמעות של חייו בפרט ולעמת, מלשון עימות, בין התחושות והרגשות של ילד שעומד לאבד את אחד מאבני היסוד עליהם מושתתים חיוו והרצון שמשהו מזה ישאר איפשהו לבין מה שבעיניי הם האמיתות שמנחות את חיי כיהודי חופשי.

לצערי, אבא שלי איננו יותר, הוא לא "שם למעלה" הוא לא רואה אותנו או שומר עלינו, הוא לא מתגאה יותר במה שאני או ילדיי עושים. הוא פשוט איננו.

לכן, אני אדבר עליו ולא אליו. אני אדבר אליכם, החיים ואשאל: אז מה למדנו, אנחנו, אלה שעדיין בחיים, מ72 שנות נוכחותו? מה היא המשמעות שלו עבורנו? מה יישאר ממנו בתוכנו?

ראשית, היו לנו הרבה מאד רגעי אושר. היה לנו טוב ביחד, התא המשפחתי האוהב היה מובן מאליו, לא דמיינו שיכול להיות מצב עולם אחר. כשגדלנו, הבנו שלא בכל בית זה כך.

למדנו ממנו להיות אופטימיים. בכל מצב להאמין שיהיה טוב ואם יהיה טוב, אז כל דבר שנרצה הוא אפשרי.

למדנו את הכח של אהבה ומשפחה. לא פעם ולא פעמיים התמרמרנו כשהוא ביקש שנעשה עבורו כל מיני דברים ולקח כמובן מאליו שנענה על כל משאלת לב שלו. עם השנים הסתבר לי שזה הדדי. כי כשאני ביקשתי בקשות משוגעות, הם בוצעו ללא טרוניה.

למדנו על זוגיות ונאמנות. כילד, שנים לא יכולתי לדמיין שהיתה אי פעם סיטואציה שהוא ואמא לא הכירו אחד את השני, בעיניי הם היו שלם אחד שככה ברא הטבע.

פה אחרוג ולא אומר מה ראיתי ממנו אלא מה ראיתי ממך, אמא.
איך אשה ברוכת שנים, עם בעיות קרסוליים באה והולכת לבתי חולים, נגררת באוטובוסים ומוניות פעמיים ושלוש ביום כדי שהוא לא יהיה לבד ולו דקה אחת שבה מותר להיות לצידו. איך את רודפת אחרי כל אחות או רופא ומוודאת מה הם עשו, איך הם עשו, מה הם יעשו אחר כך, מתי ולמה. מעירה להם על כל דבר שלא נראה לך ונלחמת בשיניים שהוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר האפשרי וכשראיתי אותך עושה כלכך הרבה, מה שלא עשיתי הייתי בתחושה שאני לא עושה מספיק. אולי אבא מילא לוטו כל החיים, אבל את הפרס הגדול ביותר בעולם הוא מצא באותו מחנה קייץ של הנוער הציוני בשוויץ. ואת ההוכחה הגדולה ביותר, שעשית את כל זה למענו ולא מאיזה רגש אגואיסטי למענך, קיבלנו כשהיה ללא הכרה והרופאים רצו לנסות עוד טיפול ועוד תרופה ואת אמרת די. הוא לא צריך לסבול כדי שלנו יהיה אותו. 51 שנה החזקת בו בשיניים,אבל בשניה הראשונה שהבנת שרע לו ושאין טעם, בגבורה עילאית מייד שיחררת.

כשנודע דבר מותו, תוך שעות בודדות עלו על מטוס ובאו מצרפת לארץ לא רק כל אחיו, אחותו וגיסותיו, שלנו זה נראה טבעי ומובן מאליו, כי גם אבא היה נוהג כך, אלא גם אחייניו הצעירים, אלה שכל קייץ הפכו את ביתו לאכסניית נוער בפנסיון מלא. כשפירסמתי את דבר מותו בפורום של מכבי נתניה, לא עברו עשר דקות והמועדון פנה אלי לקבל אישור לחלוק לו כבוד במשחק שהיה למחרת. המחווה של 4000 אוהדים מוחאים לו כפיים היתה מצמררת. מה היה בו שהיתה כזו התגייסות לשמע הבשורה?

לסיום, לדעתי היו לאבא שלי חיים טובים ואני גם מבין למה את אמא אהבת אותו כלכך. ואני שואל את עצמי מה למדתי מחייו ומה אני צריך לעשות כדי שהדברים הטובים שקרו לו יקרו גם לי? לדעתי הסוד הוא שפיו וליבו היו שווים. תדרוש מאחרים רק מה שנראה לך מובן מאליו לדרוש מעצמך, תיראה את הסיכוי לשינוי לטובה בכל סיטואציה ותהיה נאמן ללא סייג לאנשי מחנך.

אם אנחיל זאת גם לילדיי, אז גם חיי ירשמו כטובים ומוצלחים.

מפגר אבל אופטימי
מצא את כל ההודעות של משתמש זה
Like Post צטט הודעה זו בתגובה
The following 5 users Like אריאל's post:
Hagiqq (2323-1212-2014201420142014), shraga (2323-1212-2014201420142014), אלון (2222-1212-2014201420142014), אני gad (2222-1212-2014201420142014), זיו פלם (2323-1212-2014201420142014)
שלח תגובה 


[-]
Share/Bookmark (Show All)
Facebook Twitter

קפיצה לפורום:


משתמשים שצופים באשכול זה: 1 אורחים