לכל מי שמתגעגע לניסים ימין - מתוך המנוע

[משה.ד]

ב-12 במאי 2012, דקות אחרי הגול ההוא של עמרי בן הרוש ורגע לפני שעלו אגדות העבר למשחק האחרון בהחלט על הדשא של הקופסה, ענן אופוריה הצטבר מעל האצטדיון המתפורר.
לגשם האופורי התפזר עלינו בימים שבאו אחר כך. טל בנין הוחתם תחת ראובן עטר בתור הבטחה גדולה אחרי חצי עונה מעולה בהפועל חיפה. חן עזרא הלך אחרי הלב, פיראס הבטיח לתת תשובה תוך 48 שעות, מוראד אבו-ענזה היה צריך להיצטרף לאחמד סבע, מלך השערים להזכירם, בחוד ההתקפה וגולת הכותרת – העונה הבאה אמורה להיפתח באיצטדיון החדש. לכל היותר באוקטובר נעבור לשם.

לא חלפו ימים והמציאות טפחה על פנינו והאופוריה התחלפה בעצבים, תסכול ובעיקר – חזרה למציאות. עזרא ברח, פיראס משך, אבו ענזה נחטף על ידי ג'קי בן זקן, סבע את דג'אני, שני המנהיגים של הקבוצה בגדו בקהל האוהדים ואם לא לחץ ופעולות של האוהדים, מי יודע מתי היינו נכנסים לבית החדש. זה בטוח לא היה בנובמבר.

אני מזכיר לכם את זה מסיבה אחת – מה שקורה הקיץ פשוט מאוד דומה.
במקום הגול של עמרי יש לנו הופעה היסטורית בגמר גביע המדינה ובמקום איצטדיון חדש יש לנו את החזרה המרגשת לליגת העל. ענני האופוריה מרחפים גם הפעם. נזרקים שמות מפוארים בקנה מידה של מכבי נתניה, מועדון שרגיל לבנות שחקנים ולאו דווקא לקלוט את השמות הגדולים, הבעלים מפזר הצהרות על מטרות מרשימות בהחלט לעונה הבאה. אין ספק, בתחילת הקיץ, העתיד נראה ורוד במיוחד.

אבל כולם זוכרים את העתיד שהמתין לנו אחרי אותה שבת בלתי נשכחת בקופסה. לכולם מחלחלת העכשיו ההבנה שכנראה לא נתמודד ראש בראש עם מכבי ת"א, מכבי חיפה ועירוני קריית שמונה. עכשיו מגיע שלב ההתפכחות.
הקולות באתרים השונים מתהפכים והופכים מאופורה לפחד, מהתרגשות לסוג של כעס. “הטעות", במרכאות כפולות ומכופלות הייתה הבטחת העליה אי שם בחודש מרץ. הרבה אנשים חשבו שלאחר הבטחת העליה הקבוצה לעונה הבאה תיסגר בתחילת מאי, אבל מה לעשות – העונה הסתיימה רק לפני שבוע ימים. אף קבוצה לא העבירה אף שחקן משמעותי, שום שחקן בכיר לא נדד לקבוצה אחרת, השמות נזרקים וכל סוכן משדך את השחקן שלו לקבוצות "החמות". הערך של השחקן יהיה גבוה יותר אם נתניה מעוניינת בו ולא הפועל עכו.

העצה שלי לכולם היא פשוטה – סבלנות.
כולם עובדים, כולם יודעים שיש צורך לבנות קבוצה חזקה לליגת העל ומה שהיה בעונה שעברה לא יספיק לליגת העל. אף אחד מאיתנו לא יודע בדיוק עם מי מדברים ובאיזה מצב השיחות מצויות. אל תשכחו שיותר קל להחתים את אנס דאבור מאחי נצרת מאשר את דודו ביטון או שלומי ארביטמן.
המעבר המהיר שלנו בין אופוריה לחרדה ובחזרה לאופוריה מזכיר לי שבמקום מסויים כולנו ילדים שמכורים למשחק, אבל אולי גם אנחנו צריכים פגרה. קצת פחות לחץ, קצת יותר אוויר. אני בטוח שעל כל שחקן שיחתום יודיעו לנו. אנחנו לא צריכים להיות כלי שרת בידי הסוכנים שמנסים להעלות מחירים.
הדבר הכי חשוב הוא שבשני באוגוסט, במחזור הראשון של גביע הטוטו, יעלו 11 צהובים וכולנו נעמוד מאחוריהם, לא משנה איך קוראים להם.