אמיה טגה

[עידן444]

תומר חרוב, אוהד מכבי נתניה, כתב כמה מילים על חזרתו של אמיה (אמיר) טגה, מילים שלי באופן אישי שינו את הדעה לגבי החזרתו הביתה(לפני קריאת הדברים חשבתי שהדבר מיותר):

קמתי אתמול בבוקר עם רצון עז לא להיות נוסטלגי, לא לחשוב על העבר. ואז הודיעו שאמייה טגה חוזר לשחק בנתניה.
הסיפור של טגה הוא הסיפור האנושי הכי גדול שאני מכיר בכדורגל הישראלי, לפחות מאז שאני בעסק הזה. ילד שהיגר מאתיופיה לקרית עקרון, עבר בגיל תיכון לפנימייה בנתניה כדי לשחק כדורגל ובגיל 17-18 כבר עשה את הבכורה בקבוצה הבוגרת.
היה לו קשה בהתחלה, האוהדים לא עשו לו הנחות וצבע העור לא עזר בעניין הזה. אני זוכר את שער הבכורה שלו מול הפועל ירושלים בקופסא, איך נהניתי שהקרציות על הגדר שלא הפסיקו לזלזל בו שתקו סוף סוף. לאט לאט הוא סתם לכולם את הפה ותמיד בשקט, בעבודה קשה.
ודווקא כשהקריירה תפסה את הכיוון הנכון, הגיעה הטרגדיה הגדולה של אחיו אבי, והפכה את הסיפור של טגה מסיפור ספורטיבי לסיפור אנושי.
והוא קם חזרה וכבש את השער ההוא בנבחרת הצעירה ושינה את השם מאמיר לאמייה. על הדרך איתי אנגל עשה עליו כתבה מדהימה ב'עובדה' והסיפור של טגה כבר לא היה רק ספורטיבי אנושי, הוא הפך לסיפור חברתי. שבע שנים לפני שזה עלה על פני השטח, הבחור הצעיר שרטט באולפן עובדה באופן כל כך רהוט את התחושות שכל אתיופי כל כך מודע להן ביום יום ואנחנו לא רואים עד שזה מתפוצץ. הוא דיבר על אמא שלו ועל הקושי של דור ההורים להשתלב בחברה הישראלית ומה זה גורם לדור הבא.
לפני כמה שנים התגלגלתי ליום אימונים/מבחנים של ילדים בני 12-13 במחלקת הנוער של מכבי נתניה. רוב הילדים באו עם ההורים שישבו בקבוצה והסתכלו עליהם מהיציע. ההורים ישבו יחד בקבוצות, רובם היו גברים וכמה נשים. רק אחת ישבה לבדה, אמא אתיופית לבדה ביציע, הילד שיחק על הדשא והתרוצץ עם כולם והיא רק הביטה בו, לא צעקה אליו הוראות כמו ההורים האחרים, לא דסקסה על איזה מאמן יהיה לו ומה יהיה ההרכב. היא רק ישבה שם.
וכשאני שואל את עצמי למה בקבוצה מעיר עם כמות מכובדת של מהגרים אתיופים, כמעט ואין שחקנים אתיופים (ופעם עוד היו כשרונות שהשתלבו, מי יותר ומי פחות) אני חושב על האישה ההיא.
ועכשיו שטגה חוזר (אחרי שנים של פציעות ונדודים) אני רוצה לקוות שהוא יהיה סמל. לא סמל ריק מתוכן שבדרך כלל נהוג לתייג בכדורגל ומסתכם ב"הוא אוהב את הקבוצה" אלא סמל אמיתי לאותם ילדים ולנו, סמל לסיפור שהוא גדול מהכדורגל.
כי בימים בהם נערה אתיופית יודעת לספר לי שזה מובן מאליו שאמא שלה תהיה עובדת ניקיון ואבא שלה נהג אוטובוס (עם תואר בכלכלה), טוב שיהיה שם את טגה, ואת האהבה שהוא מוציא מהקהל, כדי להראות שיש תקווה לסיפור אחר.
ובימים בהם אוהדי מכבי נתניה מחפשים בעיקר זהות, אין זהות ראויה מאמייה טגה בשביל למלא את החלל הזה.