כבוד ששמור רק לאגדה מתי יהיה לנו קפטן כזה

[amir]

החזקתי ממך יותר ערן כבודו במקומו מונח אבל אתה משווה בינהם ?

אמנם אוהדי יונייטד שרו לו "הוא מנשק את הסמל ואז הולך לבקש העברה", אבל בסופו של דבר, מספר 8 באדום בילה 17 שנים מ דה ימות באנפילד, לא עבר לקבוצה אחרת. במועדון שידע סמלי ענק ושחקני עבר גדולים, הוא הפך לפנים של המועדון ב־15 השנים האחרונות.

---

10. קרלס פויול
אולי לא לחינם הרשימה הזאת מלאה באיטלקים ובריטים, אבל לספרד ולברצלונה יש את הגיבור שלהן. מי שפרש בעונה שעברה אחרי 15 שנה במועדון בו גדל, היה לסמל הבלתי מעורער של קבוצה מלאה בשמות גדולים.


אי־פי
9. סטיבן ג'רארד
אמנם אוהדי יונייטד שרו לו "הוא מנשק את הסמל ואז הולך לבקש העברה", אבל בסופו של דבר, מספר 8 באדום בילה 17 שנים מרדימות באנפילד, לא עבר לקבוצה אחרת. במועדון שידע סמלי ענק ושחקני עבר גדולים, הוא הפך לפנים של המועדון ב־15 השנים האחרונות.


אי־פי
7־8. פראנקו בארזי ופול סקולס
בארזי גדל בילדים של מילאן ושיחק בבוגרים 20 שנה. זו היתה קבוצתו היחידה ואחרי קריירת המשחק המשיך למשרות אימון בה (וכל זאת כשאחיו הבכור והפחות מוכשר עושה קריירה לא רעה ביריבה העירונית, אינטר). סקולס גם כן נכנס ליונייטד כילד, שיחק בה שני עשורים ועדיין חלק ממנה בתפקידי אימון. הקשר הג'ינג'י מזוהה עם קבוצתו לא פחות מאשר "אחיו הגדול", ריאן גיגס. הוא שיחק ביונייטד עד הפרישה, לא נסע לעשות כסף באמריקה/מפרץ/מזרח וחזר לפעילות רק למדי היונייטד כדי לקחת עוד אליפות.


רויטרס
6. אלסנדרו דל פיירו
הוא לא גדל ביובנטוס, אליה הגיע רק בגיל 19. הוא גם לא פרש ממשחק במדיה, אלא המשיך לעשות כסף באוסטרליה והודו. אלא ש-19 שנה במדי הגברת הזקנה, במהלכן הפגין נאמנות ללא סייג גם כאשר הקבוצה הורדה לליגת המשנה בעקבות פרשת הקלצ'יופולי, הפכו אותו לסמל ענק עבור הביאנקונרי ובכלל. כמו ראול, היה נשאר בקבוצה עד המוות אבל בשלב מסוים כבר היה מבוגר מדי.


אי־פי
5. חווייאר סאנטי
הוא גדל בארגנטינה (באנפילד), אבל הגיע לאינטר בגיל צעיר, שיחק בה 19 שנים, הפך לקפטן ונחשב למזוהה עם הנרהזורי לחלוטין. אין שחקן שדה בהיסטוריה עם יותר משחקים מסאנטי, וקשה לחשוב על שחקן "זר" שהגיע לרמת הזדהות עם קבוצה כמוהו. לא לחינם אין זר אחר ברשימה.


4. מתיו לה טיסייה
היחיד ברשימה ששיחק בקבוצה שאינה גדולה, אפילו לא כזאת שנאבקת על תארים, מה שרק הופך את הקריירה שלו וההזדהות המוחלטת עם סאות'המפטון לגדולה ומרשימה במיוחד. לה טיסייה קיבל שוב ושוב הצעות מקבוצות אנגליות גדולות ועשירות יותר, כמו טוטנהאם וצ'לסי, וגם מחו"ל, אך בחר להישאר בסאות'המפטון, אהובתו. לא פלא ששם הוא מכונה "אלוהים".


3. פאולו מלדיני
אחד מגדולי שחקני ההגנה בהיסטוריה נולד לתוך מילאן, בה שיחק גם אביו שהניף (כפי שיעשה הבן ברבות הימים) את גביע האלופות עבור הרוסונרי. הוא לא ידע מועדון אחר אפילו ברמות הילדים, שיחק בבוגרים 24 עונות רצופות והיה כמובן הקפטן. במילאן החליטו להפריש את מספר החולצה שלו - לא דבר של מה בכך בכדורגל - עם הסתייגות אחת: את החולצה מספר 3 באדום-שחור יוכל לקבל רק אחד מילדיו, המשחקים בקבוצות הילדים של המועדון כמובן.


רויטרס
2. ריאן גיגס
כנער הוא בילה תקופה קצרה במנצ'סטר סיטי, אבל ביום הולדתו ה-17 קיבל הצעה לחוזה מקצועני במנצ'סטר יונייטד, בשורותיה שיחק לא פחות מ-24 עונות רצופות, הפך לשיאן התארים בכל הזמנים ולסמל אלמותי של השדים האדומים. העובדה שגם היה מאמן זמני, כיום עוזר מאמן ומי יודע מה בהמשך, רק תורמת לאגדת גיגס.


אי־פי
1. פרנצ'סקו טוטי
ברשימות כאלו יש סכנה להכניס שחקנים פעילים (ראול, למשל, היה מקבל מקום של כבוד לפני כמה שנים), אבל זה לא המקרה עם טוטי, שגם מקבל את המקום הראשון בלי היסוס. הוא לא רק 23 שנה בבוגרים של רומא, אליה הגיע כילד ואותה אהד מהרגע הראשון. הוא לא רק הקפטן והסמל הבלתי מעורער ("קיסר רומא"), אלא גם מזוהה עם הג'יאלורוסי בצורה מוחלטת. העובדה שהוא יליד העיר ובן למשפחה שאוהדת את הקבוצה ודחתה הצעה עבורו ממילאן בזמן שהיה נער, רק מוסיפה לאגדה.

---

בסדר עידן טוטי גיגס מלדיני וערן לוי ...