12-May-2014, 17:54
לצורך האייטם, שהעילה לו היתה גמר גביע המדינה שעמד להיפתח בעוד כשעתיים, הועלו על הקו האחים עודד וגדי מכנס, מאושיות מכבי נתניה ההיסטורית. השיחה איתם התנהלה על מי הדאחקות והמנוחות, עד שעודד מכנס העיר שחבל לו שאחד משחקני העבר של הקבוצה לא קיבל מהמועדון כרטיס למשחק, כמו כולם.
פרימו התעורר מתרדמת הקשקשת לבלהות ניגוד העניינים, וללא שמץ של מודעות עצמית אמר שמה פתאום, זה לא יכול להיות, כל שחקני העבר קיבלו הזמנות. מכנס התעקש ואמר ששחקן שזכה עם הקבוצה באליפות ב-1971 ביקש לבוא למשחק, אבל לא סידרו לו כרטיס. כשפרימו המשיך להטיל ספק בנכונות הדבר, יצא לפתע איינשטיין מגדרו ושאל את פרימו בצעקה אם הוא מתפקד כדובר המועדון. פרימו השיב בצעקות, כן, אני דובר המועדון ואני יודע, ואיינשטיין הנדהם שאל-צעק חזרה אם הוא יושב במשרדים של ההנהלה יום-יום ומי הסמיך אותו לדבר בשם המועדון. פרימו התעקש, גם הוא בצעקות, שההנהלה הוציאה הודעה שכל שחקני העבר יקבלו כרטיסים והוא מצוי היטב בהחלטות ובביצוען. איינשטיין חזר וצעק "מי הסמיך אותך לדבר בשם המועדון", ופרימו בשלו: "אין שחקן עבר שלא קיבל כרטיס, ואם יש שחקן שלא קיבל כרטיס שיבוא ויגיד, ואני יגיד לו שהוא שקרן, ואני הייתי שם".
בשלב זה העביר עודד מכנס את הטלפון לשחקן העבר אלברט גזל, שסיפר כי ביקש מהמועדון כרטיס עבור בלם העבר שרגא טופולנסקי, ונענה בשלילה. פרימו ענה לו: "מעכשיו לעכשיו הייתי מביא לו כרטיס לטופולנסקי, אני מסביר לך, נתנו הוראה להביא לכל שחקני העבר, אין אחד שלא קיבל". איינשטיין צעק שעובדה שיש אחד שלא קיבל, ופרימו המשיך להגן בלהט על שמה הטוב של הקבוצה שהוא אוהד: "מינו את הבן של קליימן (עוזר הדובר) לצלצל אחד-אחד ולדאוג לשחקני העבר". לקינוח גם נזף בדוברים על עצם העלאת הנושא לשיחה: "אתם מתעסקים בקטנות, בדקה נותנים לו כרטיס, בדקה, יש כמה נעלבים תמיד".
הסאגה נמשכה: פרימו החל לחקור את גזל מי זה שסירב לתת כרטיס. גזל אמר שהמזכירה לא רצתה לתת מפני שטופולנסקי לא הופיע ברשימה. פרימו קבע שהפקידה כנראה לא יודעת מי זה טופולנסקי. איינשטיין תהה אם היא לא קיבלה רשימת שמות וקבע שזו התנהלות בושה וחרפה, ופרימו צעק חזרה שזו בסך-הכל טעות של המזכירה, שהוא יגונן על מכבי נתניה, שזה המועדון הכי מסודר בארץ, וגם שלח נזיפה למכנס: "עודד, איזה שטויות אתה עושה, זה הכל בגלל טעות, עזוב אותך מהשטויות, עשרה כרטיסים טופולנסקי היה מקבל", ומיד הוסיף: "חבל שהוא לא צילצל אלי, הייתי מסדר לו בדקה". איינשטיין תהה למה שיצלצל אליו, מי הוא, ופרימו ענה, למה לא, והמשיך לדבר על הנעלבים, על הפקידה שלא מכירה את טופולנסקי ו"שזה המועדון הכי מסודר בארץ".
לעצמו עשה פרימו שירות רע מאוד בשפך המלל המביך הזה. למאזינים הערניים אולי דווקא הועיל: הוא חשף את טיבו הבעייתי, בלשון המעטה, של קשר בין עיתונאי לקבוצה שהוא אוהד, קשר שחורג מכל קריטריונים של היות "מקורב". באותה הזדמנות הוא גם חשף טפח מעולם טובות ההנאה הכרוכות בסוג הקשר הנואל הזה: לא זו בלבד שהעיתונאי ממליץ לשחקן עבר לפנות אליו כדי לזכות בכרטיס למשחק של הקבוצה הקרובה ללבו, הוא גם מצהיר בשידור ש"בתוך דקה" הוא יכול "לסדר" כרטיס, ולא רק כרטיס אחד – אלא עשרה. המאזין אינו יכול שלא לתהות איזו תמורה מקבלת הנהלת קבוצה שמעניקה לעיתונאי "עשרה כרטיסים בתוך דקה".
לרגע אפשר לחשוב שגילוי הלב חסר המעצורים הזה ראוי לפחות לבדל הערכה, אלא שדווקא בו טמונה בעיה מהותית: פרימו, מן הסתם, אינו סבור שמשהו פגום בהתנהלותו, ובוודאי לא בשיטה כולה, שכאמור, שותפים לה רבים. אין הסבר אחר לקלות שבה הוא חושף אותה, ובוודאי לא להתעקשות לנהל את עסקי הקח-ותן שלו על ראש הגבעה, לאוזני כל.
הראיון הזה הוא דוגמה מובהקת לזילות הנוראית של הביטוי "גילוי נאות", שהולך והופך לאוקסימורון. אין שום דבר נאות בגילוי של פרימו, והוא כבר מזמן חף מהתנצלות. זו היתה תצוגת תכלית של עיתונאי שהוא גם דובר, גם מאכער, וגם משרת בריש גלי ובגסות רוח את האינטרסים של שולחיו, ושכולם יקפצו לו. עובדה: הוא ממשיך לשדר ברדיו, לפרשן בטלוויזיה, לכתוב באתר, להיות מוזמן להרצאות, והכלבים יכולים להמשיך לנבוח. עיתונאים בתחילת דרכם מקבלים שבוע אחר שבוע שיעור חינם בעולם האפשרויות הבלתי מוגבלות של ניגודי האינטרסים והפוטנציאל הכלכלי, הכוחני והתדמיתי שטמון בו. שחקני עבר ונזקקים אחרים מוזמנים לפשוט יד. העיתונות א-לה פרימו ודומיו כבר מזמן פושטת רגל
קרדיט לסיפור שלמה מן.
פרימו התעורר מתרדמת הקשקשת לבלהות ניגוד העניינים, וללא שמץ של מודעות עצמית אמר שמה פתאום, זה לא יכול להיות, כל שחקני העבר קיבלו הזמנות. מכנס התעקש ואמר ששחקן שזכה עם הקבוצה באליפות ב-1971 ביקש לבוא למשחק, אבל לא סידרו לו כרטיס. כשפרימו המשיך להטיל ספק בנכונות הדבר, יצא לפתע איינשטיין מגדרו ושאל את פרימו בצעקה אם הוא מתפקד כדובר המועדון. פרימו השיב בצעקות, כן, אני דובר המועדון ואני יודע, ואיינשטיין הנדהם שאל-צעק חזרה אם הוא יושב במשרדים של ההנהלה יום-יום ומי הסמיך אותו לדבר בשם המועדון. פרימו התעקש, גם הוא בצעקות, שההנהלה הוציאה הודעה שכל שחקני העבר יקבלו כרטיסים והוא מצוי היטב בהחלטות ובביצוען. איינשטיין חזר וצעק "מי הסמיך אותך לדבר בשם המועדון", ופרימו בשלו: "אין שחקן עבר שלא קיבל כרטיס, ואם יש שחקן שלא קיבל כרטיס שיבוא ויגיד, ואני יגיד לו שהוא שקרן, ואני הייתי שם".
בשלב זה העביר עודד מכנס את הטלפון לשחקן העבר אלברט גזל, שסיפר כי ביקש מהמועדון כרטיס עבור בלם העבר שרגא טופולנסקי, ונענה בשלילה. פרימו ענה לו: "מעכשיו לעכשיו הייתי מביא לו כרטיס לטופולנסקי, אני מסביר לך, נתנו הוראה להביא לכל שחקני העבר, אין אחד שלא קיבל". איינשטיין צעק שעובדה שיש אחד שלא קיבל, ופרימו המשיך להגן בלהט על שמה הטוב של הקבוצה שהוא אוהד: "מינו את הבן של קליימן (עוזר הדובר) לצלצל אחד-אחד ולדאוג לשחקני העבר". לקינוח גם נזף בדוברים על עצם העלאת הנושא לשיחה: "אתם מתעסקים בקטנות, בדקה נותנים לו כרטיס, בדקה, יש כמה נעלבים תמיד".
הסאגה נמשכה: פרימו החל לחקור את גזל מי זה שסירב לתת כרטיס. גזל אמר שהמזכירה לא רצתה לתת מפני שטופולנסקי לא הופיע ברשימה. פרימו קבע שהפקידה כנראה לא יודעת מי זה טופולנסקי. איינשטיין תהה אם היא לא קיבלה רשימת שמות וקבע שזו התנהלות בושה וחרפה, ופרימו צעק חזרה שזו בסך-הכל טעות של המזכירה, שהוא יגונן על מכבי נתניה, שזה המועדון הכי מסודר בארץ, וגם שלח נזיפה למכנס: "עודד, איזה שטויות אתה עושה, זה הכל בגלל טעות, עזוב אותך מהשטויות, עשרה כרטיסים טופולנסקי היה מקבל", ומיד הוסיף: "חבל שהוא לא צילצל אלי, הייתי מסדר לו בדקה". איינשטיין תהה למה שיצלצל אליו, מי הוא, ופרימו ענה, למה לא, והמשיך לדבר על הנעלבים, על הפקידה שלא מכירה את טופולנסקי ו"שזה המועדון הכי מסודר בארץ".
לעצמו עשה פרימו שירות רע מאוד בשפך המלל המביך הזה. למאזינים הערניים אולי דווקא הועיל: הוא חשף את טיבו הבעייתי, בלשון המעטה, של קשר בין עיתונאי לקבוצה שהוא אוהד, קשר שחורג מכל קריטריונים של היות "מקורב". באותה הזדמנות הוא גם חשף טפח מעולם טובות ההנאה הכרוכות בסוג הקשר הנואל הזה: לא זו בלבד שהעיתונאי ממליץ לשחקן עבר לפנות אליו כדי לזכות בכרטיס למשחק של הקבוצה הקרובה ללבו, הוא גם מצהיר בשידור ש"בתוך דקה" הוא יכול "לסדר" כרטיס, ולא רק כרטיס אחד – אלא עשרה. המאזין אינו יכול שלא לתהות איזו תמורה מקבלת הנהלת קבוצה שמעניקה לעיתונאי "עשרה כרטיסים בתוך דקה".
לרגע אפשר לחשוב שגילוי הלב חסר המעצורים הזה ראוי לפחות לבדל הערכה, אלא שדווקא בו טמונה בעיה מהותית: פרימו, מן הסתם, אינו סבור שמשהו פגום בהתנהלותו, ובוודאי לא בשיטה כולה, שכאמור, שותפים לה רבים. אין הסבר אחר לקלות שבה הוא חושף אותה, ובוודאי לא להתעקשות לנהל את עסקי הקח-ותן שלו על ראש הגבעה, לאוזני כל.
הראיון הזה הוא דוגמה מובהקת לזילות הנוראית של הביטוי "גילוי נאות", שהולך והופך לאוקסימורון. אין שום דבר נאות בגילוי של פרימו, והוא כבר מזמן חף מהתנצלות. זו היתה תצוגת תכלית של עיתונאי שהוא גם דובר, גם מאכער, וגם משרת בריש גלי ובגסות רוח את האינטרסים של שולחיו, ושכולם יקפצו לו. עובדה: הוא ממשיך לשדר ברדיו, לפרשן בטלוויזיה, לכתוב באתר, להיות מוזמן להרצאות, והכלבים יכולים להמשיך לנבוח. עיתונאים בתחילת דרכם מקבלים שבוע אחר שבוע שיעור חינם בעולם האפשרויות הבלתי מוגבלות של ניגודי האינטרסים והפוטנציאל הכלכלי, הכוחני והתדמיתי שטמון בו. שחקני עבר ונזקקים אחרים מוזמנים לפשוט יד. העיתונות א-לה פרימו ודומיו כבר מזמן פושטת רגל
קרדיט לסיפור שלמה מן.