04-May-2014, 2:34
היום לפני שנה גררתי את הרגליים שלי אל האוטו של שגיא דוכן שהקפיץ אותי לתל אביב. חצי שעה לפני כן מיררתי בבכי על המרפסת. כל העונה שמרתי את המתח והחרדה, מחצית שלמה של גארבג' טיים מול ב"ש עברה בהומור מריר אבל כשהשופט שרק וקלמי עבר על הדשא וניחם את שחקני נתניה- הכל התפרץ. התפרקתי שם על המרפסת של המזרחי,ילד בן 30 שבוכה מול הילדות של אבא עופר שהיו קצת נבוכות. כשאתה ילד אתה לא רגיל לראות אנשים מבוגרים בוכים, לא מזילים דמעה אלא ממש בוכים.
דוכן הוריד אותי בתל אביב, באבן גבירול. נפגשתי עם חבר שגם היה במשחק וישבנו לשתות בירה, הכל כדי לא לחזור הביתה, ללילה בלי שינה, בלי מזור. שתיתי בירה כמו חזיר ויצאתי לעשן, על אבן גבירול טפטפו קבוצות של אנשים בחולצות צהובות, צוהלים את חגיגות האליפות של מכבי תל אביב שהתקיימו בכיכר רבין. הם חלפו על פני, מבלי לדעת שום דבר, מבלי לראות את הכאב השקוף ואיך אנחנו חלק מאותו שלם, איך המשחק הזה יכול להעיף אותך ואיך הוא יכול לדכא אותך.
הבירה עשתה לי טוב, הייתי די משוחרר, דיברתי עם בחורה חמודה וסיפרתי לה על היום שלי, בלי להחסיר פרטים, כמו אחד שסבתא שלו מתה והוא מחפש כתף להישען עליה ויד שתלטף את ראשו ותגיד לו כמה הוא מסכן, ניצלתי את האבל שלי בשביל קצת אמפטיה. וזה עזר לכמה רגעים שפויים שאין לזלזל בהם אבל מהר מאוד נמאס לי ורציתי לחזור למלנכוליה שלי. יצאתי עייף מיום ארוך מידי, רווי באלכוהול, גראס ודמעות, לקחתי ספיישל הביתה ועליתי אל הכרית.
שבוע לאחר מכן, עברתי סופשבוע מפרך של כתיבת סמינר. הנושא- המוות בשירתן המלנכולית של רביקוביץ ו-וולך. התכנים הלמו את המציאות, שקעתי במאמרים על אבל ומלנכוליה ובטקסטים המקוננים של שתיים מהמשוררות הגדולות של השירה העברית. לקראת סיום העבודה שהוגשה ביום ראשון, כשאני עמוס בריטלין, קפה שחור וסיגריות ואפס שינה, לקחתי הפסקה של כמה שעות ונסעתי לנתניה, שוב אל האצטדיון והפעם לגמר גביע הנוער.
גם המשחק הזה הסתיים לא טוב, לא בכיתי אבל הייתי עצוב לא פחות . בדרך חזרה הבנתי ששבוע לפני כן על עצמי בכיתי, על עצמי התאבלתי, כי הרגשתי שמשהו אבד בי ואילו אחרי הגמר של הילדים כאב לי עליהם, כי הם נתנו הכל באותה עונה והגיע להם. ואת הכפיים שהקהל נתן להם בסוף הם הרוויחו ביושר וזה היה מרגש לא פחות מהישארות שלא הגיע לרוב הסמרטוטים שהיו על אותו דשא מול ב"ש (אגב, רק צלישר הגיע לגמר לתמוך בילדים).
ביום רביעי אני אגיע שמח ואצא שמח בשבילי, כי את מה שאבד השגתי חזרה ואם יהיה עצב זה יהיה רק בשביל החבורה הצהובה על הדשא שמגיע לה יותר מכולנו את הגביע הזה. את התיקון שלנו מהירידה האיומה כבר קיבלנו, אנחנו המשכנו הלאה והתחזקנו וגם אם לא יצא מזה שום דבר, אנחנו יכולים לפחות להרגיש שאנחנו חיים בשביל העתיד(אחרי כל כך הרבה שנים שרק העבר הגדיר אותנו). אבל הם ההווה שלנו והם היו כל כך טובים אלינו, אחד אחד בלי יוצא מן הכלל. הקפטן, העוגן בשער, הלוחם הג'ינג'י, ההשראה של ניסים ימין, כולם היו טובים אלינו וזה מגיע להם יותר מאיתנו.
אז ביום רביעי אני לא בא בשבילי, אני בא בשבילם ואחרי כל הדם שהם נתנו על הדשא העונה, אני נותן את הגרון, עד שלא אצליח לשמוע את עצמי בוכה בשבילם
Sent from my Nexus 5 using Tapatalk
דוכן הוריד אותי בתל אביב, באבן גבירול. נפגשתי עם חבר שגם היה במשחק וישבנו לשתות בירה, הכל כדי לא לחזור הביתה, ללילה בלי שינה, בלי מזור. שתיתי בירה כמו חזיר ויצאתי לעשן, על אבן גבירול טפטפו קבוצות של אנשים בחולצות צהובות, צוהלים את חגיגות האליפות של מכבי תל אביב שהתקיימו בכיכר רבין. הם חלפו על פני, מבלי לדעת שום דבר, מבלי לראות את הכאב השקוף ואיך אנחנו חלק מאותו שלם, איך המשחק הזה יכול להעיף אותך ואיך הוא יכול לדכא אותך.
הבירה עשתה לי טוב, הייתי די משוחרר, דיברתי עם בחורה חמודה וסיפרתי לה על היום שלי, בלי להחסיר פרטים, כמו אחד שסבתא שלו מתה והוא מחפש כתף להישען עליה ויד שתלטף את ראשו ותגיד לו כמה הוא מסכן, ניצלתי את האבל שלי בשביל קצת אמפטיה. וזה עזר לכמה רגעים שפויים שאין לזלזל בהם אבל מהר מאוד נמאס לי ורציתי לחזור למלנכוליה שלי. יצאתי עייף מיום ארוך מידי, רווי באלכוהול, גראס ודמעות, לקחתי ספיישל הביתה ועליתי אל הכרית.
שבוע לאחר מכן, עברתי סופשבוע מפרך של כתיבת סמינר. הנושא- המוות בשירתן המלנכולית של רביקוביץ ו-וולך. התכנים הלמו את המציאות, שקעתי במאמרים על אבל ומלנכוליה ובטקסטים המקוננים של שתיים מהמשוררות הגדולות של השירה העברית. לקראת סיום העבודה שהוגשה ביום ראשון, כשאני עמוס בריטלין, קפה שחור וסיגריות ואפס שינה, לקחתי הפסקה של כמה שעות ונסעתי לנתניה, שוב אל האצטדיון והפעם לגמר גביע הנוער.
גם המשחק הזה הסתיים לא טוב, לא בכיתי אבל הייתי עצוב לא פחות . בדרך חזרה הבנתי ששבוע לפני כן על עצמי בכיתי, על עצמי התאבלתי, כי הרגשתי שמשהו אבד בי ואילו אחרי הגמר של הילדים כאב לי עליהם, כי הם נתנו הכל באותה עונה והגיע להם. ואת הכפיים שהקהל נתן להם בסוף הם הרוויחו ביושר וזה היה מרגש לא פחות מהישארות שלא הגיע לרוב הסמרטוטים שהיו על אותו דשא מול ב"ש (אגב, רק צלישר הגיע לגמר לתמוך בילדים).
ביום רביעי אני אגיע שמח ואצא שמח בשבילי, כי את מה שאבד השגתי חזרה ואם יהיה עצב זה יהיה רק בשביל החבורה הצהובה על הדשא שמגיע לה יותר מכולנו את הגביע הזה. את התיקון שלנו מהירידה האיומה כבר קיבלנו, אנחנו המשכנו הלאה והתחזקנו וגם אם לא יצא מזה שום דבר, אנחנו יכולים לפחות להרגיש שאנחנו חיים בשביל העתיד(אחרי כל כך הרבה שנים שרק העבר הגדיר אותנו). אבל הם ההווה שלנו והם היו כל כך טובים אלינו, אחד אחד בלי יוצא מן הכלל. הקפטן, העוגן בשער, הלוחם הג'ינג'י, ההשראה של ניסים ימין, כולם היו טובים אלינו וזה מגיע להם יותר מאיתנו.
אז ביום רביעי אני לא בא בשבילי, אני בא בשבילם ואחרי כל הדם שהם נתנו על הדשא העונה, אני נותן את הגרון, עד שלא אצליח לשמוע את עצמי בוכה בשבילם
Sent from my Nexus 5 using Tapatalk